כשמרגרט אטווד כתבה את סיפורה של שפחה ב-1985, היא לא ציפתה שהספר יהיה סופר פופולרי שכמעט 20 שנה בו עובד לסרט ב-1990, להצגה ברדיו בקנדה ובאנגליה, להצגת תיאטרון ב-1989 בארצות הברית. מדינות ושוב בשנת 2000 באוסלו, והכי חשוב להפוך לאחת מהןהולוסדרת הטלוויזיה הבדיונית הספקולציות הדיסטופית הטובה ביותר.

היא גם לא ציפתה שנושאי התוכנית והעולם יהיו רלוונטיים לעידן המודרני.

כמו עם סיפורה של שפחה , לא הכנסתי שום דבר שעוד לא עשינו, אנחנו כבר לא עושים, אנחנו ברצינות מנסים לעשות, יחד עם טרנדים שכבר נמצאים בתהליך... אז כל הדברים האלה הם אמיתיים, ולכן כמות ההמצאה הטהורה קרובה לאפסית, אמרה מרגרט אטווד בראיון לעכשיו פרובוסט מאוניברסיטת טורונטו שירלי נוימן

אבל האם אנחנו באמת חיים בעולם של The Handmaid's Tale? ובכן, אנחנו כאן כדי לפרק את האלמנטים וההשראה של הסיפור וכיצד הוא עדיין רלוונטי עד היום ובאופן שחלקנו כן חיים בסיפורה של שפחה.

דילמת סיפורה של השפחה: חיים באחד או מבוסס על אחד?

המוטיבציה של אטווד לכתוב את סיפורה של שפחה התחילה בתחילת שנות השמונים. רונלד רייגן זה עתה נבחר לתפקיד הגבוה ביותר בארצות הברית של אמריקה וזה מחזק את הכוח הפוליטי של ארגונים שעזרו לרייגן לעלות לשלטון. מתוך הרוב המוסרי, התמקדות במשפחה והקואליציה הנוצרית שמעצבת מדיניות סוציו-פוליטית שעליה חתם רייגן ונקטה, מרגרט אטווד בוחנת את העמדות האגביות לגבי נשים שקבוצות אלה דחפו לקיצוניות המוחלטת.

כדי לחזק את המחקר ובניית העולם שלה, מרגרט אטווד הייתה נושאת איתה קטעי עיתונים בכל עת למקרה של ראיונות וסיורי ספרים כדי לתמוך בטענתה שעולם סיפורה של שפחה היה פשוט תרחיש מוגזם שיכול לקרות בארצות הברית אם אנשים לא נזהרו. ולא קשה להבין למה.

במהלך כהונתו כנשיא ארצות הברית, רונלד רייגן מתמקד בערכי המשפחה המסורתיים כחילוץ נגד הקומוניזם. אחרי הכל, זו הייתה המלחמה הקרה ורייגן טוען שאם אמריקה תחזיק את התא המשפחתי הגרעיני חזק ותאמין בתקיפות באלוהים, היא תוכל לנצח במירוץ הגרעיני נגד הקומוניסט הרוסי חסר האל.

כמובן שהמונח ערכי משפחה מסורתיים שימש את רייגן כדי לִתְקוֹף תוכניות והטבות למשפחות שאינן עומדות בקריטריונים השמרניים של ערכים מסורתיים. זה השפיע על הרבה משפחות עם הכנסה נמוכה, אם חד הורית ואנשים צבעוניים. או בדרך כלל שלושתם בשילוב.

אנו יכולים לראות את אותו הדבר מתרחש בגלעד הבדיוני שנלקח לקיצוניות המוחלטת. גלעד היא אומה שבה משפחות, ובעיקר נשים, זוכות להערכה על סמך מידת המסורת שלהן וכל מה שנוגד את הערכים האמורים; לא נוצרים, ערבוב גזעים, להט'בים, לא נשואים גוררים או גרוע מכך, מוצאים להורג.

בהשוואה לחיים האמיתיים שבהם כל מה שקרה היה פשוט מימון שהוכחש שהשפעותיו עדיין משפיעות על אמריקאים רבים עד היום.

נו מה עם עכשיו?

אין זה מפתיע שסיפורה של The Handmaid's הדהד כששודר בשנת 2017 ואפילו היום בעידן המודרני. כשיצא הספר לאקרנים, הרעיון של ממשלה חסרת רחמים שנוטה להפלות או גרוע מכך, לעשות חיים קשים לאנשים שאינם מתאימים לקטגוריה המסורתית היה פשוט בלתי נתפס.

כשניו יורק טיימס סקר את הספר בפעם הראשונה, הם אמרו שהם לא יכולים לראות את חוסר הסובלנות של הימין הקיצוני, המופנה כיום לא רק למרפאות להפלות ולהומוסקסואלים, אלא גם לספריות בתי ספר תיכוניים ולמורים בעיר הקטנה, כמובילים. לפוריטניות על-מקראית שבאמצעותה תתעקש הולדה ואסור קריאה מכל סוג שהוא.

מהר קדימה לעידן ארצות הברית המודרני שלאחר טראמפ, נראה שאמריקה התקרבה להיות ממש גלעד. טקסס עברה לאחרונה א חוֹק שמעניקים פרסים לכל מי שמבצע או מסייע בכל דרך להפלה, גם אם היא מחוץ למדינה. בהרבה מדינות הם רודפים אחרי ספרים שנחשבים קריטיים או מאתגרים את ערכי המשפחה המסורתיים, ושיש מדריך סודי בקרב פוליטיקאים וקבוצות אינטרסים מיוחדות כדי לדחוף לחוקים תיאולוגיים דמויי גלעד בארצות הברית.

ובואו לא נתחיל בעובדה שארצות הברית למעשה עברה מציאות התפרעות על ההון שטחים שבהם מתפרעים ניסו להחזיק בקונגרס כבני ערובה. כי זו בעצם הדרך שבה גילעד התחיל את זה בסיפורה של שפחה.

אפילו מרגרט אטווד חלקה את אותו סנטימנט במהלך הפקת התוכנית, היא אמרה ש'אנחנו עדיין לא גרים בגלעד, אבל יש תסמינים דמויי גילעד, במיוחד בארצות הברית.

מי יודע שאם ההתקפות והשיטה החשאית האלה יימשכו, אולי באמת נחיה בעולם של The Handmaid's Tale.